ישראל מחריבה כל זכר לדמוקרטיה, מאמר יו"ר הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה לטיימס

ישראל מחריבה כל זכר לדמוקרטיה

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מגיע השבוע לביקור רשמי ראשון בוושינגטון תחת נשיאותו של דונלד טראמפ, מנהיג שעמו הוא חולק השקפת עולם פוליטית של שליטה באמצעות שנאה ופחד. ממשל החוסם את כניסתם של מוסלמים ופליטים לארצות הברית, דומה מאד לממשל המאפשר למתנחלים ישראלים לגנוב אדמות של פלסטינים, כפי שניתן לראות בחקיקה החדשה שאושרה על ידי הקואליציה של נתניהו בשבוע שעבר. כמו טראמפ, גם נתניהו משתמש בהסתה גזענית כדי לנצח בבחירות.

מאז מערכת הבחירות האחרונה בישראל, ב-2015, נתניהו הפך את האפליה נגד אזרחי ישראל הפלסטינים לאבן יסוד במדיניותו; מדיניות הקרקע והדיור של ממשלתו היא אחת הדוגמאות הכואבות לכך.

חמישית מאזרחי ישראל הם ערבים, אך רק 2.5 אחוזים מאדמות המדינה מוקצים לנו למגורים. מאז הקמת מדינת ישראל הוקמו יותר משבע מאות ישובים עבור יהודים, אך אף לא אחד עבור ערבים. הממשלה הפכה את השגתם של רישיונות בנייה בישובים הערביים לנדירה כל כך שתושבים רבים בוחרים לבנות על אדמתם ללא רישיון רק בשביל להצליח לשכן את משפחותיהם הצומחות, שאין להן לאן לפנות. כפועל יוצא מכך, הצפיפות ביישובים הללו עולה, וכפרים פסטורליים הופכים לג׳ונגלים של בטון.

בדרום ישראל, יותר ממאה אלף אזרחים ערבים מתמודדים עם משבר מיוחד. בחבל הארץ המדברי הידוע בערבית בשם א-נקב ובעברית בשם הנגב, ישנם 35 כפרים שאינם מוכרים באופן רשמי על ידי המדינה. תושבי הכפרים הלא מוכרים הם בעלי אזרחות ישראלית אבל המדינה מסרבת לספק להם אפילו שירותים בסיסיים כגון מערכת מים וחשמל כבישים סלולים ובתי ספר. יתרה מכך, כיוון שהמדינה מסרבת להכיר בקיומם, כל תושבי הכפרים הללו חיים תחת אימתם של צווי הריסה. אין הם יודעים מתי תגיע המשטרה לגרש אותם ולשטח את בתיהם.

זוהי מדיניות בת עשרות שנים, אך נתניהו הפך אותה לכלי לניגוח פוליטי. לפני כמה שבועות, כאשר התבהר שהמדינה תיאלץ לציית להחלטת בג״ץ ולפנות את ההתנחלות הבלתי-חוקית עמונה, שנבנתה על אדמה שנגנבה מפלסטינים בגדה המערבית הכבושה, הכריז נתניהו שבכוונתו להרוס את בתיהם של ערבים ברחבי הארץ בתגובה. ראש הממשלה לא איים לשווא. כמה שבועות מאוחר יותר הגיעה המשטרה בכוחות עצומים וחמושים להרוס את הכפר הבלתי מוכר אום אל-חיראן.

ביקרתי לראשונה באום אל-חיראן לפני עשור, לאחר שנבחרתי לתפקיד המזכיר הכללי של חד״ש. התגוררתי בנגב כמה שבועות וכשהשתתפתי בהפגנה בלתי-אלימה נגד הריסתו של כפר אחר, אל-עראקיב, עצרה אותי המשטרה באלימות. נאלצתי להתקשר לאשתי נרדין מן הכלא.

באותה עת כבר הודיעה המדינה על כוונתה להרוס את אום אל-חיראן כדי להקים במקומה ישוב יהודי שימחק כל זכר של נוכחות ערבית מהמקום, תחת השם בעל הצלצול העברי יותר, ״חירן״. התושבים הציעו פשרה: להקים בישוב החדש שכונה ערבית, בה תוכל קהילתם להשתקע. המדינה דחתה את ההצעה – חירן תהיה ישוב ליהודים בלבד.

לפני כמה שבועות שוב נאלצתי להתקשר לאשתי מהנגב. הפעם הייתי באמבולנס, בדרכי לבית החולים. ב-18 בינואר, בעת שעמדתי לצדם של תושבי אום אל-חיראן, הגיעו שוטרים ישראלים להרוס את הכפר, התיזו עליי גז מדמיע וירו בראשי ובגבי בכדורי ספוג.

כדורים אלו, שאורכם שבעה וחצי סנטימטרים וקוטרם ארבעה סנטימטרים, מורכבים מבסיס פלסטיק קשיח וחוד מספוג בעל צפיפות חומר גבוהה. לכאורה מדובר תחמושת בלתי-קטלנית, אך כדורים אלו הובילו למספר פציעות קשות, כולל סדקים בגולגולת ואובדן עיניים, וקושרו לפחות למקרה מוות אחד. למזלי, הכדורים פגעו בגולגולתי בזווית קהה ולא נגעו בעיני.

נורא מכך, שפעולתה של המשטרה באותו יום הביאה למותם של שני אנשים: יעקוב אל-קיעאן, מורה למתמטיקה מאום אל-חיראן, שנורה ונהרג בעת שנהג במכוניתו, וארז לוי, שוטר שבו פגעה מכוניתו של מר אבו אל-קיעאן לאחר שנורה. המשטרה הפיצה לאחר מכן נרטיב שיקרי וטענה שמדובר היה במתקפת טרור. הרשימה המשותפת, אותה אני מוביל בכנסת, קוראת לחקירה מלאה של אירועי אותו היום.

בנגב, המדינה טוענת ל״אי-סדר תכנוני״, להסגת גבול ולבעיות סביבתיות כהצדקה לכך שהיא מסרבת להכיר בכפרים ואף הורסת אותם. זו בדיחה בלתי-מצחיקה בעליל. האזרחים הערבים עומדים בפני מצב קפקאי: המדינה מסרבת לאשר תכניות מתאר עבור קהילותיהם הצומחות, והורסת בתים שנבנים ללא האישורים שאותם היא עצמה מסרבת להעניק.

האם זאת בדרך שבה מדינה מתייחסת לאזרחיה?

על הממשלה לדאוג לצרכי הדיור של האזרחים הערבים. הצעתי תוכנית המשלבת הקפאה של הריסות הבתים למשך שנתיים יחד עם קמפיין ציבורי נגד בנייה בלתי-מורשית. במהלך שנתיים אלו תכין המדינה עבור כל ישוב ערבי תכנית מתאר המתאימה לצמיחתו הצפויה של היישוב.

שני השרים הנוגעים לעניין תומכים בתכנית, אך נתניהו מתעלם ממנה, ממש כפי שהוא מתעלם מהתוכנית שלנו להכרה בכפרים הערביים שבנגב.

התייחסותו של נתניהו לאוכלוסייה הערבית כאל גיס חמישי היא גזענית כשלעצמה, אך היא גם חלק ממהלך פוליטי מחושב. מר נתניהו יודע שיריביו מהשמאל לא יחזרו לשלטון ללא תמיכתן של המפלגות הערביות. גם מנהיגי מפלגת העבודה יודעים זאת. אך במקום לנהוג ביושרה, העבודה מחקים את האסטרטגיה של נתניהו, ומתייחסים אלינו לא כאל בעלי ברית חשובים כאם כמצורעים.

עצם קיומם של כפרים בלתי-מוכרים היא אולי הדוגמא המובהקת ביותר לאכזריותה של המדינה כלפי אזרחיה הערבים. יש מקום לכולנו, בנגב ובשאר הארץ. ברגע זה, האחריות המוסרית המוטלת עלינו היא לבנות אופוזיציה העומדת על עקרונותיה ומתגברת על פוליטיקת השנאה והפחד. אני אמשיך לעבוד למען עתיד צודק, דמוקרטי ומשותף.