לא נסגוד לעגל הזהב הציוני. תתמודדו
מהו פשר מלחמת החורמה התודעתית שהכריזה המדינה על כל אמן, חוקר או פעיל פוליטי, שמנסה לדגדג את קצה קצהו של הנרטיב הציוני?
כל מי שמערער או עלול לערער על הסיפור שמספרת ישראל — הקטנטונת והמוצלחת, שוחרת השלום וזכויות האדם, והדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון הפרוע — דינו לחטוף בפרצופו נעל גדולה, שיוצרה במפעל כחול־לבן בהתנחלות כלשהי.
זו המדיניות שמציעים מירי רגב, נפתלי בנט, איילת שקד, בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן ורבים אחרים. ראש הממשלה הודיע שיפעל כדי לשלול מ"בצלם" את התקן העלוב והלא מאויש של שירות לאומי. בכך הוא כמובן יביא לקריסתו. ליברמן יחרים את חברי הרשימה המשותפת, שאתם הוא אף פעם לא נפגש ולעולם אינו מקשיב להם. בנט יחרים את אונסק"ו, שלשליחיו לא התיר מלכתחילה להיכנס לאתרים בירושלים, ואילו רגב תחרים את עיריית חיפה. אפילו סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי יצאה מהסוכה במיוחד כדי לדרוש לנתק כל קשר עם מרכז מינרבה באוניברסיטה העברית — בגלל קשרים עם "בצלם". רק אייל גולן נשאר נאמן למדינה.
וכל מקהלת המחרימים הזאת דורשת בתוקף מהעם הפלסטיני, שלטענת כמה שרים בכלל לא קיים, להכיר בעם היהודי ובזכותו על ״ארץ ישראל״, הנובעת מהעובדה שהוא היה פה לפני אלפי שנים ושרידיו נמצאים דווקא מתחת לכיפת הסלע ומסגד אל־אקצה. שם טמונה ההוכחה לזכויותיו של העם הנרדף והמסכן הזה.
סבתא שלי רייא, שחיה בכפר סג׳רה שנהרס ב–1948 — הכוונה היא, כמובן, שהוא נהרס לבד בלי שום התערבות צבאית, ותושביו יצאו לפיקניק במחנות פליטים, שנמשך זה 70 שנה — ובכן, סבתא עליה השלום היתה אומרת اللي عراسه بطحه بيحسس عليها، כלומר, מי שמסתובב עם משהו לא שלו על הראש, חייב כל הזמן לבדוק את ראשו. המקור לפתגם הזה הוא בסיפור על כפר קטן, שאחד מתושביו נהג לגנוב תרנגולות. השייח הקדיש את דרשת יום השישי שלו לבעיה, וסיים אותה במשפט: "כולנו רואים למי נשארה נוצה על הראש״. הגנב מיד מישש בידו את ראשו בניסיון לסלק את הנוצה ובכך, כמובן, הפליל את עצמו.
והנמשל — מי שלקח משהו שאינו שלו וממשיך להכחיש זאת, חייב כל הזמן לבדוק את עצמו שמא ייתפס. הפלסטינים בארץ הזאת דבקו בסיפור שלהם ולא זזו ממנו מילימטר. זאת ועוד, רובם המכריע קיבל והבין את המציאות החדשה, כלומר את היהודים שחיו פה וגם את החדשים שבאו מכל חור בעולם, וזאת למרות ההעדפה הברורה של האזרחים היהודים ודיכוי ואפליה מתמשכים כלפי הפלסטינים. כולנו נדרשנו להגיד תודה על שנתנו לנו להישאר כאן ולא שלחו אותנו להצטרף לפיקניק הלאומי הפלסטיני. כבר בראשית ימי המדינה, בעוד מוסדותיה הולכים ונבנים, נעשה הכל כדי למחוק את הסיפור הפלסטיני לטובת הסיפור הציוני המושלם.
אלא שתחזוקתו והאדרתו של עגל הזהב הציוני היא מלאכה קשה, במיוחד לנוכח העובדה שכיבושים נוספים, אחרי 67', המשיכו לנגוס באדמה פלסטינית. עכשיו ברור שלא מספיק לנעול את הארכיון הלאומי כדי שלא ידלוף כלום, לא מספיק להדיר כל בעל פה גדול מהשיח הציבורי, לא מספיק לשנות ספרי אזרחות והיסטוריה. כל העבודה הקשה הזאת — ואני לא מאמינה שאני משלמת מסים בשבילה — נעשית כי יש בעולם קבוצה של ״חופרים״, לא, לא תחת מסגד אל־אקצה; יש את דור צעירי הנכבה, דור הנכדים, שלא יכול לסתום את הפה יותר, כי הוא לא מפחד, כי הוא למד את כללי המשחק של "הדמוקרטיה" הישראלית ואפילו התחיל ליהנות ממנו (עד שאיילת שקד תשנה את ספר החוקים).
אנחנו דוברים עברית רהוטה, לא מגמגמת ולא מתנצלת. לשמחתנו, צמחה סביבנו, באיחור רב, גם שכבה דקה של יהודים אמיצים, שגם להם משהו נראה לא בסדר פה, ואתם נבנה שיח, שבו נוכל גם למתוח ביקורת זה על זה. חלקם אשכנזים וחלקם מזרחים, אבל לכולם יש מקום בשיח החדש והחזק הזה, שנראה כבלתי נמנע אל מול הפשיזם המתגבר. אנחנו, הפלסטינים אזרחי המדינה, אפילו יודעים ששותפינו היהודים עלולים לשלם מחיר תמורת השחרור התודעתי מהנרטיב היהודי הציוני, לטובת נרטיב דמוקרטי ושוויוני.
וכתגובה לגל ההתפכחות הבריא הזה, מה עושה ההנהגה הנבחרת? מחברת בין הציוני לדתי. כאשר אנחנו מעמידים את החברה הישראלית מול מראה שלא בדיוק מחמיאה לגוף היהודי — רק אלוהים יוכל להציל את העם הנבחר ממעשי ידיו, רק חזרה לדת וליהדות תביא את הגאולה ותאשש את הקשר בין האדם היהודי לחלקת האדמה הקטנה הזאת.
כך, בשם אלוהים — שאין לו דף פייסבוק שבו הוא יכול להכחיש את הדברים — מצדיקה ישראל עוד התנחלות, ועוד גזל, ועוד סגר, ועוד מבצע צבאי, והכל מתובל בשנאה ודמוניזציה של הפלסטיני שרוצה לרצוח יהודים סתם כי הוא צמא לדם יהודי.
ראש הממשלה יודע היטב, שאין כמו עם יהודי מפוחד נוח לשליטה. המדיניות של ניטרול כל פיסת יצירה ומידע, שמביאים את הסיפור האחר עולה מדרגה, ומבחינתנו — הפלסטינים ושותפיהם למאבק לצדק ולשלום — זה רק מוכיח למי יש נוצה על הראש.
הכותבת היא עובדת סוציאלית, פמיניסטית ובלוגרית