ח"כ איימן עודה על אירועי אוקטובר 2000
השתתפתי והייתי עד לכל רגע ורגע באירועי אוקטובר 2000 (אל-קודס ואל-אקצא) וכן בכל הימים שבאו אחרי. מנקודת ההנחה של האמת הצרופה, כתרומה צנועה בכדי לחשוף את הפשעים שקרו שם, במטרה לעודד את המאבק ולמען הזיכרון של הדורות הבאים. אני רוצה להציג בפניכם את עדותי מאותם הימים, ללא כל עריכה או ריטוש. לפניכם עשר נקודות עיקריות ממנה:
העדות הראשונה // כינסנו ישיבה דחופה של ועדת המעקב בנצרת. במרכז התרבות שלימים יקרא על שם מחמוד דרוויש, בעקבות מתקפה של קבוצת גדולה של אנשים מהעיר נצרת עילית הסמוכה לשכונה המזרחית בנצרת הנמצאת בקו התפר בין שתי הערים. בישיבה נודע לנו כי צעיר בשם עומר עכאווי מת וכי צעיר אחר בשם ויסאם יזבאק נפצע אנושות. הישיבה הופסקה ויצאנו ביחד לנחם את משפחת עכאווי. לאחר מכן הלכתי לרמב״ם בכדי לעמוד לצד משפחתו של ויסאם. אמו של ויסאם ישבה בפינה והתפללה ולידה שתי נערות שבכו יחד אתה ובאותו הזמן ניסו להרגיעה. בשעה שתיים לפנות בוקר נפתחה דלת חדר הניתוח וממנה יצאו שלושה רופאים, ביניהם ד״ר זאכי עאסי שהיה חברי מאז תקופת הלימודים, מיד ראיתי בהבעת פניו שהתוצאות הן טראגיות. אמו של ויסאם קפצה ממקומה תוך כדי קול צעקה שפילח את הדממה, שני צעירים שהיו במקום ניסו להרגיע אותה: בנך שהיד. אך צעקותיה לא הפסיקו: אני רוצה את בני! ויסאם... ויסאאאם!
העדות השנייה // בבוקר של הראשון באוקטובר התקשרתי לחברי מוחמד ברכה ונסעתי לביתו, לא ידעתי אז שאני אשאר אתו למשך שלושה ימים רצופים ושאשן בביתו שני לילות מבלי שיהיו לי בגדים נוספים. רק לפני שישה חודשים לפני אירועי אוקטובר כתבתי מאמר לעיתון״אל-איתחאד״ שבו ציינתי את עמידתו של מוחמד ברכה בחזית הצעירים המפגינים, אני זוכר שהשוטרים ירו עלינו קליעים בצרורות ביום האדמה, במרץ 2000 בסכנין. הלכתי לצדו ומאוד דאגתי לו, הרי הוא חבר כנסת מוכר ובאווירה הגזענית הזו היה עלול שוטר לירות עליו. אני לא אגזים אם אומר שהיריות התעופפו במרחק עשרה סנטימטרים מעל הראש וליד הגוף שלנו. הערצתי מאוד את פועלו ועמידתו של חברי מוחמד ברכה. כמו שאמרתי לכם כבר, כתבתי מאמר אז, אך באוקטובר 2000 היו לו פועל שיזכר לזכותו. דרך זו היא ההבדל בין מנהיג שהולך יחד עם עמו ובין הנהגה טלוויזיונית. ועל זה אדבר באופן רחב יותר בהמשך.
העדות השלישית // יצאתי מישיבת ועדת המעקב ולידי במכונית ישב ידידי עו״ד חסן ג'בארין, מנכ״ל מרכז ״עאדלה״, מספר החללים (שאהידים) הגיע כבר לשמונה! והפצועים היו רבים, ביניהם פצועים אנושות והג'יפים הצבאיים נמצאו בכל מקום. כלי התקשורת בעברית הוסיפו שמן למדורה ואת זעמם הפנו לאזרחים הערבים שאותם כינו ״הסכנה האמתית והמוחשית בתוך המדינה, והסכנה הישירה על חיי האזרחים היהודיים״ אני זוכר שאלו היו הימים הקשים בחיי, בימים ההם הרגשתי יותר מאי פעם שהמדינה מחשיבה אותנו לאויבים במובן הגרוע ביותר של המילה. שאלתי את חסן: ״יכול להיות שהם יגרשו אותנו?״ פניו של חסן נותרו חתומות וחיוורות.
העדות הרביעית // התקשר אליי מזכיר ועדת המעקב עבד ענבתאווי בכדי להזמין אותי לישיבה של הוועדה בשעה 22:00 בלילה בשלישי באוקטובר. הדרך מחיפה לשפרעם לא הייתה קלה, עמודי התאורה שבצדי הכביש היו שבורים ומכובים לאורך כל הדרך. ליד ביר אלמכסור ראיתי אש שהודלקה בעזרת קרשים, קרשים ולא גלגלים, במשך שנים רבות אחרי אוקטובר 2000 עדיין הצלחתי להבחין עוד בסימנים שהשאיר המחסום המאולתר הזה, נערים רעולי פנים מכפר ביר אלמכסור ביקשו שאעצור ולאחר שהבינו מי אני המשכתי בדרכי לישיבה. בכפר מנדא אני זוכר את משרדי המוסדות השבורים והמרוסקים, הבנק ולידו מבנה המועצה המקומית שם היו משרדי ועדת המעקב. אלפי צעירים מהכפר ומהאזור התאספו שם, אולי בגלל שהשאהיד ראמז בושנאק בן הכפר נקבר באותו היום, הפנים חיוורות והמראה כלל לא היה קל.
העדות החמישית // ועדת המעקב ארגנה משלחת ייצוגית לניחום הורי השאהידים. ״האחראי הפוליטי״ היה מברך את ההורים בכך שהבנים נפלו כשאהידים. הוא היה מתחיל את נאומו במילים ״אני מברך אתכם״. הרגשתי בעצב. אני יודע שליפול למען מטרה לאומית נעלה היא דרגת הנתינה העליונה ביותר, אך האם היא קודם כל אם וההורים הם קודם כל הורים. מעבר לכך שאוקטובר 2000 נכפה עלינו, ללא שום הכנה או תכנון מצדנו, בשונה לגמרי מיום האדמה שעמנו יזם והוביל אותו בעצמו, צעד אחר צעד עד ה-30 במרץ שנת 1976. אוקטובר 2000 נולד ללא שום אופק ובאותה העת שהם היו שאהידים הם היו קורבנות. קורבנות למדיניות רשמית, וקורבנות לקוצר הראייה של הימים ההם. עמנו יזם את יום האדמה בשנת 1976 והשלטונות יזמו את אוקטובר 2000! במהלך התנחומים בג'ת שבמשולש, ישבתי במקרה ליד אחיו של השאהיד ראמי ע'רה (לימים נודע לי ששם האח הוא אמיר), ועד היום הזה לא ראיתי אח שמבכה את אחיו בכזה כאב. מהרגע שנכנסנו ועד שיצאנו הוא מירר בבכי, זה היה היום השלישי לתנחומים, כלומר שלושה ימים לאחר פטירתו.
העדות השישית // בליל השני באוקטובר ישיבת ועדת המעקב הייתה סוערת. חד״ש לא רצתה שביתה ביום השלישי ברציפות ויחד איתה ראשי הרשויות המקומית, כמה מהמפלגות האחרות התעקשו לקיים בכל זאת את השביתה. מוחמד ברכה אמר אז: ״קיימת מפלצת שפיה פעור, האם הגיוני שנשליך את בנינו אל פיה?״ ועם ההתעקשות של חד״ש ופורום ראשי הרשויות המקומית יצאה הודעה שלא תתקיים שביתה ביום שלמחרת. בדרך לחיפה התלווינו מוחמד ברכה ואני לפגישה עם חברי הכנסת ממרצ בשעה אחת לפנות בוקר ברחוב שפירא בשכונת הדר בחיפה, שם היה סניף מפ״ם המיתולוגי. את הפגישה תיאמנו גם עם השתתפותו של חבר כנסת מסוים, המטרה שלנו היתה שתצא הודעה מהפגישה בכדי לשבור את גל ההסתה בתקשורת כנגד הציבור הערבי, במיוחד לאור העובדה כי מרצ עזבה את הקואליציה חודשים לפני אוקטובר 2000. ליד הכפר אבטן קיבלנו שיחת טלפון מאותו ח״כ מסוים שסיכמנו ללכת יחד איתו לפגישה, בשיחה הוא הודיע לנו כי לא יוכל להשתתף, כי הוא נמצא תחת הכוונת של השלטונות. ברכה יצא מדעתו וצרח: ״האם זה לא אתה שלפני זמן קצר התעקשת שהאירועים ימשכו?! האם הצעירים שלנו ואני לא נמצאים גם על הכוונת?!״ אך אותו ח״כ לא שינה את דעתו והודיע כל לא ישתתף בפגישה. בשעה אחת לפנות בוקר נפגשנו עם מרצ ואני זוכר את יוסי שריד ואת רן כהן. לאחר הפגישה יצאה הודעה של מרצ, הודעה ראשונה שגינתה את פעולות האיבה של הממסד נגדנו. לאחר השתיקה הרועמת של הימים הראשונים.
העדות השביעית // ב-12 לאוקטובר היה היום הראשון שבו הצלחנו קצת לנוח, לאחר שבועיים שבקושי ישנו. בשעה 11 בלילה קיבלתי שיחת טלפון כי צעיר פנאטי ירה לכיוונם של צעירים ערבים שעבדו במסעדות השווארמה ברחוב יפו בחיפה. ברמב״ם ישבנו מחוץ לחדר הניתוח, הרופאים הודיעו לנו כי צעיר אחד נורה בראשו, וכי מצבו קשה מאוד. לא הצלחנו לגלות את זהותו. לאחר זמן מה הוריו באו ממררים בבכי לכיוון חדר הניתוח וישבנו יחד איתם מחוץ לחדר הניתוח. רק לאחר יומיים אותו צעיר שוחרר מחדר הניתוח, ולמרות שהרסיס שנמצא בראשו עד היום, פואד נמר ע'זאל עאסלה, מצליח למרות הכל לחיות בצורה סבירה ואני שמח תמיד לפגוש אותו בעראבה.
העדות השמינית // איך אירועי אוקטובר נקראו ביום אל-קודס ואל-אקצא? בתוקף היותי חבר מועצת העיר חיפה השתתפתי בישיבת ועדת המעקב, השיח' ראאד סלאח הציע לקרוא לאירועים שקרו ביום אל-אקצא, מיד לאחר מכן הציע ראש עיריית נצרת דאז, ראמז ג'ראייסי שהשם יהיה ״אל-קודס ואל-אקצא״ בכדי להדגיש את המשמעות הפוליטית של הסוגיה. ההצעה האחרונה זכתה לתמיכת המשתתפים וגם לתמיכתו של השיח' ראאד וכך הוחלט על השם באופן סופי: ״יום אל-קודס ואל-אקצא״.
העדות התשיעית // אנסה לרגע להוציא אתכם מאווירת האירועים הקשים אל חלל עמנו היפה הרחב. החלטנו לאסוף תרומות בכדי לסייע לפצועים ולעצורים, התבקשתי לאסוף תרומות מאזור חיפה. בית אחר בית, לא היה בית אחד של דפקנו בדלתו, וכל דלת שנפתחה גם הביאה איתה עוד ועוד תרומות. מה שיפה בסיפור הוא שפעמים רבות הייתי שומע על אנשים מסוימים דברים כמו ״האדם הזה הוא פועל עם השלטון״ ועל האחר ״שופט שלא מתעסק בפוליטיקה״ וכדומה, החלטתי להיכנס לכל הבתים של אותם האנשים. כולם גילו הבנה ואמפתיה ותרמו מאות שקלים. את התרומות שאספתי נתתי לעבד ענבתאוי, מזכיר ועדת המעקב, שאמר לי שהסכום הוא הגדול ביותר שנאסף למען הפצועים והעצורים. האנשים טובים ואצילים. ללא שום קשר לסטראוטיפים, עלינו לפנות אל כל האנשים. אולי בעוד מספר שנים אני אזכיר את שמות התורמים, לאחר שיפרשו לפנסיה מתפקידיהם הרשמיים.
העדות העשירית // השלטונות סגרו את התיקים נגד רוצחי שלושה עשר החללים (שאהידים). החלטנו בועדת המעקב לאסוף רבע מיליון חתימות שמבטאות את דרישתם של לפחות 51% מכלל הציבור הערבי במדינה, וזה היה אתגר לא פשוט. התארגנו למשימה והתחלקנו לאזורים וחילקנו את העצומה בשווקים ובמקומות המרכזיים. זכיתי לבקר במספר כפרים, אך אני רוצה להזכיר שני כפרים שנצרבו בזיכרוני - ״ערב א-שיבלי״ ו-״אום אל-ע'נאם״ שנמצאים על מרגלות הר התבור. אנשי הכפר קיבלו את פנינו, הם היו בקיאים בפרטים ובחשיבות הסוגיה ודרשו שלא לוותר על הזכות הזו, האנשים הגיעו וחתמו בהמוניהם. לאחר כשבועיים הצלחנו להגיע לרבע מיליון חתימות! באותה התקופה הינו לפני הבחירות לרשויות המקומיות, וחלק מההנהגה הפוליטית הייתה עסוקה בבחירות, מזכ״לי המפלגות והתנועות בניהם אני נשלחו דרך מרכז ״עדאלה״ לדרום אפריקה לימי לימוד. באותה התקופה הנהגת ועדת המעקב נתנה לראש הממשלה אהוד אולמרט את העצומה, אך התיקים נסגר באופן כמעט וסופי. לדעתי, לא עשינו את המוטל עלינו כפי שהיה שמצופה מאתנו. חובתנו הייתה לערער על ההחלטה בכדי לזכות בניצחון לפחות בסוגיה הזו, וזה כחלק מבסיס מאבקנו, להוביל לניצחון באותה המערכה שלמענה מתו השאהידים - לחיות בכבוד במולדת אבותינו.